דמיינו את הסיטואציה הבאה, אתם הולכים לרופא ומתבשרים שילד בדרך "הטבעית" לא יהיה פה,
אתם יוצאים מהמרפאה, אורזים כמה חפצים, מזדכים על השכל ועוברים למדינת ההפריות,
מדינה גדולה שמונה בערך 160,000 אלף נשים שמתוכן בערך 45 אלף עוברות שאיבות בשנה…
מדינה שראש הממשלה שלה הוא הרופא שבחרתם והשרים הם כל היועצים שפתאום
אתם מוצאים בחייכם – כל אלה שלא עברו לעולם את מה שאתם חווים אבל הם יודעים מה לעשות, איפה ומתי.
ברוכים הבאים למדינת ההפריות מדינה שאין בה צחוק, אין בה כיף, ואין בה חיים.
כל מה שהכרתם עד היום נעצר ועכשיו יש במדינה הזאת רק מבחנות ובדיקות,
תוצאות והמתנות ארוכות ורבות, כאב אדיר, פחד, חוסר אונים, אפאטיות,
חוסר קבלה, בכי רב, חוסר אינפורמציה, תסכול, פסימיות ואופטימיות גם יחד,
המדינה הזאת מלאה באנשים עם אובססיה לילד, באנשים שלא דואגים לעצמם,
אנשים שלא מתעצמים אישית, לא ממשיכים בקריירה שלהם ולא יוצאים לבלות,
לאנשים פה אין הרבה חברים וגם אלו שיש לא מדברים בשפת ההורמונים,
אנשים פה הרבה מקווים אבל גם הרבה לא מאמינים ובעיקר לאנשים שגרים
פה אין יותר פרופורציות, אלו אבדו ביום שהם התבשרו שאין ביכולתם לחיות
את חייהם ושאין ביכולתם לחזור למדינה הרגילה שלהם עד שיהיה להם ילד.
לא מתהלכים פה אנשים אלא גופות שמקווים לטוב ובאמת לא יודעים מתי
ואיך טוב יגיעה, אבל עד שטוב יגיעה בעטיפה של ילד, האוכלוסייה פה נושמת
אבל לא חייה ולכן אין החלפות שמתבצעות, לא משנים שום דבר, לא קונים
כלום בשביל הכיף אלא כפיצוי לעוד כישלון, לא נוסעים לחופשות כי חבל על
הכסף הוא בעיקר מבוזבז במדינת הפריון על רופאים, אין פה חדרי כושר כי
אף אחד לא מתעמל מחשש לאבד הריון שלא התחיל, אין פה דיאטות כי כולם
תכף ישמינו בגלל ההיריון שבדרך אז אין טעם, לא מקיימים פה יחסי מין לעיטים
תכופות מאותם סיבות, אין פה זוגות עם זוגיות תקינה מנסים שהכול יראה טוב
על פני השטח אבל בפנים הכל חלול, אין פה קריירות מצליחות שמתפתחות,
אין פה כלום, רק פחד, כאב וחוסר אונים שמשתקים, עוצרים והורסים את חייהם של תושבי מדינת ההפריות.
לקוח מתוך טקסט שכתבתי לעצמי בשנת 2001 לאחר שנתיים וחצי של טיפולי פוריות.
התוצאה… אני אימא ל 4 בנים מקסימים טפו טפו טפו!
